הכותרת יכלה להיות בקלות הערך הפדגוגי של הכנת "תכתבו מה שבא לכם". שהרי להכין יחד עם הילדים דברים, לא משנה בכלל מה מכינים, זו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים להעניק להם. אגב, אם כבר מדברים, לקחת אותם לחנות צעצועים ולקנות להם עוד צעצוע זו המתנה הכי גרועה אבל זה כבר דיון בפני עצמו. אבל לא יכולתי להמנע מלכתוב דווקא לחם ביתי. הריח שעוטף את הבית, תחושת השובע המלטפת שלו והיכולת המופלאה לחבור ולהפוך עם מזונות אחרים למשהו חדש, כל אלו הפכו את הלחם לסנסציית המטבח. סתם, שיקרתי לכם. אבל קניתם נכון? כי זה היה רומנטי מאוד. אז האמת היא שהלחם היה בסך הכל היה פתרון נוח: הוא גם הקל את העיכול של המזון, וגם האריך את חיי המדף של המזון. עדויות ללחם נמצאו עוד מתקופתם של הלקטים ציידים וההנחה היא שהם לקחו אותו למסעות הצייד שלהם. בינתיים הכתבה רק גורמת לרצות לצאת למאפייה הטובה של השכונה ולקנות לחם טרי אבל זו כלל לא כוונתה. אני רוצה לשבח את הערך הפדגוגי של אפיית הלחם עם הילדים. ואתחיל בדבר החשוב מכל: דחיית סיפוקים. מחקרים הראו שילדים שהצטיינו בדחיית סיפוקים בגיל צעיר, מתפתחים למבוגרים מוצלחים יותר. איך בדיוק בודקים משהו כזה אתם שואלים? אז היו היתה פעם קבוצת חוקרים, שאף הם הצטיינו בדחיית סיפוקים נהדרת, משום שכדי לעשות את המחקר הם היו צריכים לערוך ניסוי על ילדים, לחכות כמה שנים טובות שהילדים יגדלו, ולשוב ולבדוק עד כמה "מוצלחים" הילדים הללו כבוגרים. לא אכנס עכשיו לכמה המחקרים הללו בעיתיים, כי כמובן ש"מוצלח" קשה מאוד להגדיר ולכמת, אבל כן אתאר איך עשו את המחקר. לפני הילדים הונחו שלוש סוכריות, וביקשו מהם להמתין עשר דקות לפני שהם טורפים אותן. "אם תצליחו במשימתכם", הבטיחו החוקרים, "תזכו בעוד שבע סוכריות נוספות ותוכלו לאכול את כולן". החוקרים מצאו שככל שהילד הצליח לעבור את המשימה המורכבת הזו בגיל צעיר יותר, כך היה סיכוי טוב יותר שיזכה בטייטל "מוצלח" בגיל בוגר. בן זוגי אגב, בדק את היכולת הזו בביתנו. לביתי לא לקחו יותר משלושים שניות להחליט לאכול את הסוכריות. טוב, כנראה שנצטרך לוותר על החלום של כל הורה לילד "מוצלח". אפיית הלחם דורשת יכולת לתכנון לטווח רחוק, סיבה נוספת ונהדרת לאפות לחם יחדיו. אני לא מדברת על אפיית לחם "פושטי", אלא לחמים מורכבים שדורשים לעיתים כמה ימים טובים, או אפילו שבועות אם מדובר בהכנת שאור. למי שלא יודע, שאור הנקרא גם מחמצת, הוא תערובת של מים קמח ושמרים שמקורם איננו ממדפי הסופר הנוחים. הלחמים האמיתיים שקונים במאפיות טובות במיוחד, הלחמים המכונים לחמי ארטיזן, עושיים עם שאור בן כמה שנים טובות. רוצים להכין שאור בבית? יש לכם לפחות שבוע לחכות ולעבוד כדי שתוכלו להכין איתו לחם. אוקי הגזמתי, אתם צודקים, אפשר להכין לחם גם תוך שלוש שעות, או אפילו שעתיים ביום חם. מכונת לחם יודעת אפילו להכין לחם מהיר בשעה וחצי. זוכרים איך נגמרה הפסקה הקודמת? מספיק שאגיד לביתי בואי נכין עוגיות והיא כבר בשלב של הבכי כי היא רוצה לאכול אותן אבל הן עדיין לא מוכנות כך שגם שעה וחצי הן נצח עבורה. אין מה לעשות, על מנת לתכנן לזמן רחוק צריך לדעת לדחות סיפוקים. ובהחלט הגיוני שהיכולת הזו צריכה להיות בארסנל היכולות על מנת להצליח בחיים הבוגרים. בפסקה הקרובה אני מתכננת לירות לעצמי ברגל אבל זה מה שיש. לפני כמה שנים השקעתי המון, אבל המון כסף במיקסר אינדוקציה. המיקסר שלי עושה הכל. כן, כולל ספונג'ה. ואין עליו בלישת לחם. יש לי גם טריק נהדר שהמצאתי: אני מכוונת את הטמפרטורה שלו ל30 מעלות בזמן הלישה והשמרים של הלחם מאוד אוהבים את הטמפרטורה הזו. כך נוצר לו קונפליקט גדול מאוד: לישה של ילדים שלרוב מוסיפה ללחם גם קצת שערות ונזלת. איכס. או לישה של מכונה סוף הדרך שמייצרת לחם נהדר. מה לא עושים למען הפדגוגיה: שהרי הגירוי התחושתי והשימוש במוטוריקה חשוב מאוד בהתפתחות הילד. הוויתור הזה על מוצר טוב יותר במטבח חשוב ואני שמה עליו דגש גדול. אם תכנסו עם הילדים שלכם למטבח כדי לייצר את האוכל היפה ביותר והטעים ביותר, הם ירגישו את הלחץ ולא יהיה להם מהנה. אז בשבילי בבקשה- אם אתם נכנסים עם הילדים לעבודה במטבח, את המצוינות תשאירו בחוץ. וזה נכון לגבי כל דבר בהקשר של ילדים. היתרון הפדגוגי האחרון שברצוני לציין ביצירת לחם, למרות שיש עוד לא מעט, הוא יצירת מוצר שימושי. אני מבטיחה לכם שאת הגאווה של הילדים שלכם כשהם יחלקו את הלחמים שהם הכינו לאנשים בשמחה אתם לא תוכלו לשכוח.
